האם תוויות חונקות את השחרור הלהטב״קי

תקציר

• ברנדון אנדרו רובינסון טוען נגד תוויות זהות מינית.
• תוויות עשויות להגביל עונג וקשר.
• האקלים הפוליטי הנוכחי מסבך את הדיון.
• רובינסון תומך בבניית קואליציות רחבה יותר.
• העתיד עשוי להיות עולם ללא תוויות מגבילות.

תנועת הלהטב״ק יצרה תוויות למען הישרדות. עכשיו, הן משמשות נגדנו כנשק. בעודנו מנווטים בעולם שהופך עוין יותר ויותר לזהויות שלנו, החוקר ברנדון אנדרו רובינסון (they/them) מעורר סערה עם רעיון רדיקלי: מה אם פשוט נוותר על התוויות לגמרי? רובינסון, יו"ר ופרופסור חבר ללימודי מגדר ומיניות באוניברסיטת קליפורניה, ריברסייד, פרסם לאחרונה ספר בשם Trans Pleasure: On Gender Liberation and Sexual Freedom, שבו הם טוענים באומץ כי קטגוריות של זהות מינית גורמות יותר נזק מתועלת. נכון, "gay" היא תווית קלה לשימוש, אבל האם היא באמת לוכדת את מלוא הספקטרום של הרצונות שלנו? כמי שגם עצמו התמודד עם תוויות, אני מזדהה. "פאן-סקסואל" מרגיש הכי קרוב אליי, אבל זה אפילו לא היה מונח באוצר המילים שלי כשגדלתי בדרום העמוק השמרני. אז למה אנחנו מרגישים צורך לכלוא את עצמנו בתוך קופסאות? עמדתו של רובינסון היא שהתוויות האלה מגבילות את העונג והקשר שלנו. "זהויות מגבילות אותנו", הם טוענים, ורשימת הזהויות המיניות ההולכת וגדלה—גינוסקסואל, פיינסקסואל, ספיו-סקסואל—רק מוכיחה שאנחנו עדיין מנסים למצוא את הקופסה הנכונה להיכנס אליה. בזמן שבו העוינות כלפי להטב"ק עולה, הטיעון של רובינסון עשוי להיראות לא מתוזמן. אחרי הכול, בנינו קהילה סביב הזהויות האלה, ועכשיו אנחנו עומדים מול התקפות שמטרתן למחוק אותן. רק בחודש שעבר דווח כי יותר מ-1,400 מענקים פדרליים בוטלו משום שכללו מילים כמו "gay" ו-"להטב"ק." לדבר על סטירה בפרצוף! אבל רובינסון מתעקש שהדחיפה לביטול התוויות הללו היא צעד הכרחי בדרך לשחרור. הם טוענים שהתמקדות בזהות יכולה למעשה לעכב בניית קואליציה בין קבוצות מודרות. למשל, למה לא לאחד בין מי שנלחמים למען זכויות טרנס ובין מי שפועלים למען צדק רבייתי? הנושאים האלה אינם סותרים זה את זה, ורובינסון מאמין שהתארגנות סביב חוויות משותפות ולא סביב זהויות נוקשות עשויה להוביל לאקטיביזם יעיל יותר. כמובן, זה לא נטול אתגרים. הרעיון של לזרוק הצידה את הזהויות שלנו מרגיש כמו לבקש מאיתנו להתפרק מנשקנו בעולם שכבר מנסה למחוק אותנו. אבל רובינסון משיב מלחמה, בטענה שהאיום האמיתי מגיע ממערכת שמעניקה עדיפות לזהויות לבנות, סיסג'נדריות והטרוסקסואליות על פני כל האחרות. ביטול זהויות מיניות אינו עניין של כניעה; הוא עניין של פירוק המבנים עצמם המדכאים אותנו. דמיינו עולם שבו יכולנו לבטא את הרצונות שלנו בחופשיות, בלי המגבלות של תוויות. רובינסון מדמיין עתיד שבו פלרטוט עם כל אדם—ללא קשר למגדר—הוא פשוט עניין של קשר, לא של סיווג. זו מחשבה מפתה, אבל גם מרתיעה. למרות שאני מוקיר את משפחתי הקווירית ואת הזהויות שנלחמנו קשה כל כך כדי לבסס, איני יכול שלא לתהות אם החזון של רובינסון עשוי להוביל לעתיד מכיל ומשוחרר יותר. אחרי הכול, האם היעד הסופי אינו ליצור מרחב שבו כל אחד יכול לאהוב ולהיות נאהב, בלי המטען של תוויות שמעכב אותו? בעודנו ממשיכים להתמודד עם המורכבויות של הזהויות שלנו, אולי הגיע הזמן לשקול אם התוויות הללו עוזרות לנו או מעכבות אותנו. קריאתו של רובינסון לגישה מחודשת לעונג ולקשר עשויה להיות בדיוק המפנה הרדיקלי שאנחנו צריכים בזמנים סוערים אלה.